טיול בר מצווה בשביל ישראל

מתנת בר מצווה תמימה:
אלון ניגש אלי בדיוק כשראיתי חדשות ושאל אם הוא יכול לבקש משהו לכבוד שנת בר מצווה. בטח, אמרתי, מה שתרצה, תוך שאני מנסה לא לפספס את יונית לוי מדברת על אולמרט. מה כבר אפשר לעשות לכבוד בר מצווה? הולכים קצת לבית-כנסת, עולים לתורה, הדודות זורקות סוכריות, אחר כך סופרים צ'קים ונוסעים לחו"ל לבזבז אותם. "אני רוצה לעשות את שביל ישראל". "כן בטח חמוד", עניתי בלי לחשוב, עדיין מנסה לשמוע משהו מהחדשות.

אלון מפגין בגרות:
אלון הולך לחוגי סיירות כבר שנתיים. הם מטיילים לפחות פעם בחודש בסוף שבוע ובחופשות קצת יותר. עכשיו הוא החליט להפוך אותי למדריך שלו. מתנת בר מצווה גם כן! למה הוא לא יכול לרצות פליי סטיישן כמו כולם? "זה המון זמן, שביל ישראל. לוקח חודשיים לעשות אותו. אני לא יכול, אני עובד."
"אז נקצר. נעשה שבוע וטיולים קצרים בשבתות."
"שבוע שלם?!"
"אתה נוסע לנופש כל שנה לשבוע לפחות!"
"זה בשביל לנוח! וחוץ מזה, איפה נישן? בחוץ, באוהלים?"
"למה לא?"
"אני זקן מדי בשביל זה. וגם לא בכושר." (זה תמיד מאוד מרשים אותו, שאני זקן.)
"זו עוד סיבה שאתה צריך לטייל. זה בריא, שלא תתנוון." (מה קרה פה? אני בטוח שזה עבד בפעם הקודמת.)
"גם בשבילך זה יהיה מאוד קשה. בר מצווה זה 13, לא 18."
אלון תקע בי מבט נעלב ואני הבנתי שאבוד לי.

אני ואלון מטיילים בארץ:
חודש אחר כך מצאתי את עצמי עם מדריך כיס לשביל ישראל, סט מפות, מצפן, שני תיקי גב ושני שקי שינה (אפילו השתמשנו בהם פעמיים), מטייל בצפון עם אלון, טיול בר מצווה. לקחנו את פסח. לפסח יש כמה יתרונות, כמו מזג אויר מוצלח וחופש, וכמה חסרונות, כמו שאנחנו לא היחידים שמטיילים בארץ.
בכל זאת, רוב הזמן היינו לבד. אני השתדלתי לארגן לנו מראש מיטות חמות אצל קרובים בצפון ובצימרים סתם. אלון דווקא רצה לישון בחוץ. בסוף התפשרנו על שני לילות. בדיעבד זה הסתבר כבחירה נכונה , אין כמו פינוק של מקלחת חמה וארוחה טובה בסופו של יום הליכה ורגליים דואבות. אבל הייתה לשנינו גם חוויה מיוחדת, לבלות לילה בחוץ רק שנינו אבא בן ומדורה קטנה.

טיול בר מצווה, חוויות ותוכניות לעתיד:

אני לא יודע לתאר טבע. אבל אני יודע להנות ממנו, בפרט כשהטבע מדהים ביופיו בעונה זו של השנה. זה מה שאלון הזכיר לי בטיול הזה. מקיבוץ דן עד טבריה, חרשנו כמעט את כל השביל. ביום האחרון הלכנו קצת בשדות ואז עלינו על הארבל. אני הייתי כבר עייף מכל השבוע והרחתי את הבית. נתתי לאלון להוביל ולנווט כמו שלימדו אותו הסיירים והוא התבלבל קצת. (הוא טוען עד היום שאני זה שהוביל וניווט אבל זה לא יכול להיות, כי אני לא מתבלבל אף פעם.) פתאום שמתי לב שלא ראיתי את הסימון הכחול-לבן-כתום של השביל כבר כמה זמן. סתם הלכנו במשהו שנראה כאילו עוד אנשים הלכו בו מדי פעם, והוא בטח מגיע לאנשהו או לשום מקום.
"אלון, איפה אנחנו?"
"אהה…"
אופס.
פתאום כל הפרות, העזים, פקחי השמורות ונהגי הטרקטורונים נעלמו מן העין ולא היה את מי לשאול. מפה, עוד מפה, קצת שוקולד לשעת חירום כדי שהמוח יעבוד, כמה ויכוחי אזימוט וקווי מתח גבוה למדוד את המיקום, ועוד ויכוחים אם לא עדיף למצוא שוב את השביל. התחלנו לחזור וללכת ולחזור וללכת, ואני ראיתי איך כל היום הזה, שממילא אמור להיות ארוך, נמתח לי יותר מדי. אלון היה שקט ומרוכז. ניסיתי להתבדח איתו קצת שלא יהיה מודאג. בסוף מצאנו את השביל השחור. כל שביל מסומן בהר יגיע בסוף לפסגה, וזה גם התמזג עם השביל שלנו, להקלתנו הרבה. עם כיבוש הפסגה יכולנו, כמו תמיד, לבהות בנוף ולנוח. כשהגענו לכביש הצלחנו לעצור טרמפ לטבריה, וטוב שכך, כבר היה מאוחר.

נחלים, קיבוצים, נופים ואנשים נפרשו לפנינו בשבוע הזה, ובשבילי כבונוס, היה הרבה אלון. אמנם חזרנו עייפים, אמנם זה לא תמיד היה קל כמו שהוא הבטיח לי, אבל כמו שאומרים, שווה כל שניה. מאז הספקנו לעשות עוד טיולים בשבתות ואנחנו לאט לאט יורדים דרומה. בסוכות אנחנו רוצים לעשות מסלול בנגב, אז שוב יהיה שם מזג אויר נוח. חתיכת מתנת בר מצווה ביקש הבן שלי. מזל שהקשבתי לו.

קידום אתרים איכותי קידום אתרים אורגני